היסטוריה
התכונות הפסיכואקטיביות של קליפת השורש של עץ האיבוגה (Tabernanthe iboga), שממנה מופק האיבוגאין, התגלו לראשונה על ידי שבטי הפיגמים של מרכז אפריקה, שהעבירו את הידע לשבט הבוויטי של גבון. מגלי ארצות צרפתים למדו על כך משבט הבוויטי והביאו את האיבוגאין לאירופה בשנים 1899–1900, שם הוא שווק לאחר מכן בצרפת כחומר ממריץ תחת השם המסחרי Lambarène. תכשירים המכילים איבוגאין משמשים למטרות רפואיות ופולחניות במסגרת המסורות הרוחניות האפריקאיות של הבוויטים, הטוענים שלמדו זאת מהעמים הפיגמים. למרות שתכונותיו האנטי-ממכרות של איבוגאין זכו לפרסום נרחב לראשונה בשנת 1962 על ידי הווארד לוטסוף, השימוש הרפואי המערבי בו קדם לכך לפחות במאה שנה.
השימוש באיבוגה בטקסים רוחניים אפריקאים דווח לראשונה על ידי מגלי ארצות צרפתים ובלגים במאה ה-19, החל בעבודתו של רופא הצי הצרפתי וחוקר גאבון Marie-Théophile Griffon du Bellay. התיאור הבוטני הראשון של צמח Tabernanthe iboga נעשה בשנת 1889. Ibogaine בודד לראשונה מן הצמח. בשנת 1901 על ידי Dybowski ו- Landrin ובנפקד מהם על ידי Haller ו- Heckel באותה שנה באמצעות דגימות של T. iboga מגבון. סינתזה מלאה של איבוגאין בוצעה על ידי G. Büchi בשנת 1966. מאז, פותחו כמה שיטות סינתזה נוספות.
משנות ה-30 ועד שנות ה-60, האיבוגאין נמכר בצרפת תחת השם Lambarène, תמצית של צמח ה-Tabernanthe manii, כממריץ נפשי ופיזי. הסם זכה לפופולריות מסוימת בקרב ספורטאים לאחר מלחמת העולם השנייה. הייצור של Lambarène הופסק ב- 1966 כאשר מכירת מוצרים המכילים איבוגאין הפכה לבלתי חוקית בצרפת.
בסוף שנות ה-60, עצרת הבריאות העולמית סיווגה את האיבוגאין כ"חומר העלול לגרום לתלות או לסכן את בריאות האדם". מינהל המזון והתרופות האמריקני (FDA) סיווג אותו כסם מסוכן ומבוקר, והוועד האולימפי הבינלאומי אסר על השימוש בו.
דיווחים אנקדוטיים הנוגעים להשפעות של איבוגאין הופיעו בתחילת שנות ה-60. תכונותיו כנוגד התמכרות התגלו בטעות על ידי הווארד לוטסוף בשנת 1962, בגיל 19, כאשר הוא וחמישה חברים – כולם מכורים להרואין – חוו הפחתה סובייקטיבית של החשק ותסמיני הגמילה שלהם בזמן נטילתו. תצפית אנקדוטית נוספת שכנעה את לוטסוף לגבי התועלת הפוטנציאלית שלו בטיפול בהתמכרויות. הוא התקשר עם חברה בלגית לייצור איבוגאין בצורת טבליות לניסויים קליניים בהולנד, וזכה לרשום פטנט בארצות הברית על המוצר בשנת 1985. העדות האובייקטיבית, עם בקרת פלצבו, ליכולתו של איבוגאין להקל על גמילה מאופיואידים בחולדות פורסמה על ידי Dzoljic et al בשנת 1988. הפחתה בנטילת מורפיום דווחה במחקרים פרה-קליניים על ידי Glick בשנת 1991. Cappendijk et al הדגימו הפחתה בנטילת קוקאין בחולדות ב-1993, ו- Rezvani דיווח על תלות מופחתת באלכוהול בשלושה זנים של חולדות "בעלות נטיה לאלכוהול" ב-1995.
ככל שהשימוש באיבוגאין התפשט, אופן המתן שלו השתנה מאוד. חלק השתמשו בו באופן שיטתי בעזרת שיטות מפותחות וצוות רפואי, בעוד שאחרים השתמשו במתודולוגיה אקראית ואולי אף מסוכנת. לוטסוף ועמיתיו, אשר דבקו באופן השימוש המסורתי באיבוגאין, פיתחו שיטות טיפול משל עצמם. בשנת 1992, אריק טאוב הביא את האיבוגאין למקום נסתר אל מול חופי ארצות הברית, שם החל לספק טיפולים ולפרסם את השימוש בו. בקוסטה ריקה, לקס קוגן, תומך מוביל נוסף, הצטרף לטאוב בשיטת הטיפול שלו. השניים הקימו מרפאות טיפול במעקב רפואי במספר מדינות.
בשנת 1981, יצרן אירופאי אשר שמו אינו ידוע ייצר 44 ק"ג של תמצית איבוגה. הכמות כולה נרכשה על ידי קרל וולטנבורג, שהפיץ אותה תחת השם "תמצית אינדרה" והשתמש בה ב- 1982 לטיפול במכורים להרואין בקהילת כריסטיאניה שבקופנהגן. תמצית אינדרה הייתה זמינה לרכישה דרך האינטרנט עד 2006, שלאחריה נעלמה הנוכחות האינטרנטית של אינדרה. מוצרים שונים נמכרים כיום במספר מדינות כ"תמצית אינדרה", אך לא ברור אם הם מגיעים מהמלאי המקורי של וולטנבורג. איבוגאין ותרכובות אינדול מתחמצנים לאורך זמן.
המכון הלאומי לשימוש לרעה בסמים (NIDA) של ארה"ב החל לממן מחקרים קליניים על איבוגאין בארצות הברית בתחילת שנות ה-90, אך הפסיק את הפרויקט ב-1995. נתונים המדגימים את היעילות של איבוגאין בהקלה על גמילה מאופיואידים בנבדקים אנושיים מכורים פורסמו על ידי Alper et al בשנת 1999. קבוצה של 33 חולים טופלה ב- 6 עד 29 מ"ג/ק"ג של איבוגאין; 25 הפגינו הטבה בסימני הגמילה מאופיואידים לאחר 24 שעות עד 72 שעות ממתן התרופה, אך אישה אחת בת 24, שקיבלה את המינון הגבוה ביותר, נפטרה. בשימוש במינונים נמוכים יותר דרך הפה (10-12 מ"ג/ק"ג) ב-27 מטופלים, Mash et al הדגימו תופעות גמילה מאופיאטים קלות משמעותית אצל מכורים להרואין 36 שעות לאחר הטיפול, עם דיווחים עצמיים על ירידה בשימוש בקוקאין ובצורך באופיאטים והקלה על תסמיני דיכאון. רבות מההשפעות הללו נראו בנות קיימא במהלך מעקב של חודש לאחר השחרור.
מרפאות לטיפול באיבוגאין נפתחו במקסיקו, קנדה, הולנד, דרום אפריקה וניו זילנד, כולן פועלות במה שתואר כ"אזור אפור" מבחינת החוק. בקוסטה ריקה קיימים גם מרכזי טיפול. ידוע כי ישנן מרפאות שכונתיות סמויות ובלתי חוקיות בארצות הברית, למרות מעקב פעיל של ה-DEA. בעוד שהנחיות קליניות לניקוי רעלים בעזרת איבוגאין פורסמו על ידי ה-Global Ibogaine Therapy Alliance בשנת 2015, מומחי התמכרות מזהירים כי הטיפול בתלות בסמים עם איבוגאין במסגרות לא רפואיות, ללא פיקוח מומחה וללא ליווי פסיכו-סוציאלי מתאים, עלול להיות מסוכן – ובמקרה אחד מתוך 300 בערך, עלול להיות קטלני.
השפעות
איבוגאין (Ibogaine) הוא רק אלקלואיד אחד מתוך כמה הקיימים בצמח האיבוגה ומשמש כמעט אך ורק במסגרות רפואיות לטיפול בהתמכרות. חווית האיבוגאין יכולה להימשך 24 שעות או יותר – והיא לא ידועה בתור חוויה נעימה. אחת ההשפעות השליליות המיידיות ביותר שניתן לחוות היא אטקסיה, או חוסר קואורדינציה. בחילות, יובש בפה, סחרחורת, אי סדירות בקצב הלב, נשימה לא סדירה והקאות גם הן תופעות לוואי שכיחות.
עדיף לשכב במהלך חוויית איבוגאין, שכן תנועות פתאומיות עלולות להוביל לסחרחורת ובחילות מוגברות. ניתן לצפות לשכיבה במיטה במשך 12 השעות הראשונות של הטריפ. השעות הראשונות יהיו אינטנסיביות לפני דעיכת ההשפעה, מכיוון שהגוף מבצע פירוק של האיבוגאין.
ניתן לחלק את הטריפ לשלושה שלבים:
1.שלב אקוטי, "מצב חלום בעיניים פקוחות".
2. שלב הערכה או חשיבה פנימית.
3. שלב גירוי שיורי.
שלב 1: השלב האקוטי מתחיל 1 עד 3 שעות לאחר נטילת איבוגאין ויכול להימשך 4 עד 8 שעות. משתמשים מדווחים על חוויה "פנורמית", בעיקר חזותית של זיכרונות העבר. היא מתוארת לעתים קרובות כמצב של "חלום ער" הכולל מגע עם ישויות טרנסצנדנטיות, מעבר בנתיב ארוך או ריחוף.
שלב 2: שלב ההערכה מתחיל כ-4 עד 8 שעות לאחר נטילת איבוגאין ויכול להימשך 8 עד 20 שעות. לעתים קרובות אנשים מדווחים על העלאת פחות זיכרונות בשלב זה יחד עם תחושה רגשית ניטרלית. תשומת הלב מופנית להערכת החוויות של השלב האקוטי.
שלב 3: שלב הגירוי השיורי מתחיל כ-12 עד 24 שעות לאחר נטילת האיבוגאין ויכול להימשך 24 עד 72 שעות או יותר. תשומת הלב עוברת בחזרה לסביבה החיצונית בשלב זה בעוד החוויה הפסיכואקטיבית הסובייקטיבית מתחילה לדעוך. יכולת התנועה הרגילה חוזרת ואנשים מדווחים לרוב על עוררות וערנות מוגברת.
לאחר השלמת הטריפ, נפתח חלון של התבוננות פנימית מוגברת שיכול להימשך מספר ימים עד שבועות, ומאפשר למשתמש לשלב את נקודות המבט החדשות שהתקבלו בחיי היומיום.
יתרונות
איבוגאין (Ibogaine) ידוע ביכולתו לטפל בהתמכרות. למרות שהוא בשום פנים ואופן לא תרופת פלא להתמכרות, יש לו אחוזי הצלחה גבוהים בכל הקשור להקלה על תהליך הגמילה אצל מכורים לאופיאטים, קוקאין, אמפטמינים ואלכוהול. עבור חלק מן הנבדקים, האיבוגאין חיסל לחלוטין את תסמיני הגמילה, ואחרים פשוט חוו הרבה פחות חשק.
סיכונים
איבוגאין הוא אחד החומרים החזקים והמאתגרים ביותר מבחינה רפואית. אמנם יש לו פוטנציאל טיפולי משמעותי, אך השימוש בו אינו נטול סיכון ויש להתייחס אליו בזהירות ובתשומת לב. דיווחים על סיבוכים הקשורים לאיבוגאין נבעו בעיקר ממצבים רפואיים קודמים (בעיקר מחלות לב), כמו גם אינטראקציות בין תרופתיות. חשוב מאוד להימנע משימוש באיבוגאין אצל הסובלים ממחלת לב. השילוב עלול להיות קטלני.
סקירה של רשומות רפואיות משנת 1990 עד 2008 מצאה כי 19 אנשים מתו בין כשעה לשלושה ימים לאחר נטילת איבוגאין. עם זאת, לא ניתן לייחס אף אחד ממקרי המוות הללו להשפעות של החומר עצמו, אלא לאינטראקציות עם בעיות רפואיות קודמות או תרופות אחרות. ההערכה היא כי עד 1 מתוך 400 אנשים הנוטלים איבוגאין יסבלו מתגובה קטלנית, מה שהופך אותו לבעל סיכון גבוה יותר מספורט אקסטרים. לטיפול בהתמכרות לסמים, יש ליטול איבוגאין רק בפיקוח ישיר של איש מקצוע רפואי מיומן.
שימוש טיפולי
היישומים הטיפוליים של ibogaine אינם דבר חדש והמוניטין שלו ממשיך לקבל הוכחות. הוא כבר שימש באופן יעיל באלפי מקרים של התמכרויות לאופיאטים, קוקאין, אמפטמינים ואלכוהול. הוא אולי לא "תרופה" להתמכרות אך בהחלט "משבש" התמכרות, מכיוון שהוא מבטל או מפחית מאוד את תסמיני הגמילה. משתמשים מסוימים חוו העלמה לתמיד של תסמיני הגמילה לאחר טיפול בודד. גם במקרים בהם החשק ותסמינים אחרים חזרו לאחר מספר שבועות או חודשים, אלה היו בעוצמות מופחתות מאוד.
המחקר על הפוטנציאל הטיפולי של איבוגאין עדיין מוגבל, ללא ניסויים מבוקרים שיטתיים, מכיוון שהוא עדיין מסווג כסם מסוכן. הסיווג נובע מן ההזיות שלהן הוא גורם אשר כביכול יוצרות פוטנציאל גבוה לשימוש לרעה. אלא שמכורים להרואין שנטלו מנות בודדות אמרו שהם לא חוו תופעות לוואי ממכרות, ולהפך, רק לעתים רחוקות תיארו זאת כחוויה מענגת שירצו לחזור עליה. לפי אישה אחת, "לא הייתי ממליצה על זה למישהו שמנסה ליהנות. אם אתם רוצים שהגוף שלכם יתפוצץ ל-1,000 חתיכות ויבנה את עצמו מחדש למשהו יפה, אז כן – אבל אל תצפו שזה יהיה נעים".
במחקר תצפית על היתרונות הפוטנציאליים של איבוגאין, מתוך 88 נבדקים שרואיינו, 80% דיווחו שאיבוגאין הפחית באופן דרסטי או הפחית לחלוטין את תסמיני הגמילה שלהם, כאשר 30% נמנעו משימוש באופיואידים במשך שנים לאחר הטיפול. מיעוט של פסיכיאטרים וחוקרים החלו לדחוף לניסויים קליניים מבוקרים יותר על מנת לחקור את השימוש באיבוגאין בטיפול במגוון של הפרעות. גם כאן, איבוגאין מראה סיכוי אפסי לשימוש לרעה ופוטנציאל חיובי משמעותי לטיפול במגפת האופיואידים הגורמת נזק רב בארה"ב.
מעמד חוקי
Ibogaine אינו נכלל ברשימה הירוקה של המועצה הבינלאומית לבקרת סמים של האו"ם, או ברשימת החומרים הפסיכואקטיבים בפיקוח בינלאומי. עם זאת, מאז 1989, הוא נמצא ברשימת חומרי הסם האסורים על ידי הוועד האולימפי הבינלאומי ואיגוד רוכבי האופניים הבינלאומי בגלל תכונותיו הממריצות. מבחינת אחזקה, שימוש וסחר, הוא נחשב סם מסוכן ובלתי חוקי, או חומר מבוקר ברוב מדינות העולם. הוא חוקי לשימוש בקומץ קטן של מדינות בלבד. בישראל איבוגאין נאסר להפצה בשנת 2015 תחת צו החירום בדבר הפצת חומרים אסורים במסגרת המאבק בשימוש בחומרים מסוכנים 3834, המעמיד את החומר תחת חוק המאבק בתופעת השימוש בחומרים מסוכנים עד 25 בפברואר 2016 .
